<h1>ספר דת הנקרא עץ חיים למהר"ח או"ז</h1>
<h2>דף ב.</h2>
[על הגליון] מיגו במקום עדים לא אמרינן כי ההיא [ב"מ פ"א ע"ב] זיל בארחא דנרש דליכא מיא ולא תזיל בארחא דנהר פקוד דאיכא מיא עד בארחא נהר פקוד אזלי דליכא מיא דלא מהימן במגו דאי בעי באורחא דנרש אזלי דהוי מיגו במקום עדים. מיגו מממון לממון לא אמרי' כי ההיא [שם ב' ע"א] זה אומר כלה שלי וזה אומר חציה שלי לא מהימן במגו כלה שלי דהוי מממון לממון וההיא [שם ג' ע"א] דמודה במקצת הטענה ישבע להמניה במיגו דאי בעי כפר הכל וההוא מיגו הוי להציל. מיגו להוציא לא אמרינן דמקש' [ב"ב ל"ב ע"ב] במאי גבי שטרא חספא בעלמא הוא וליהמניה דאמר שטר מעלי' ומצינו מגו בברי ושמא [כתובות י"ב ע"ב] משארסתני נאנסתי דגובה כתובתה. מיגו דאי בעי שתיק גבי [שם י"ח ע"ב] כתב ידינו אבל אנוסי' היינו דמהימני' מגו דאי בעי שתיק ואפי' גבי עדים. מגו במקום חזקה מבעי' לן גבי [ב"ב ה' ע"ב] לא עביד אינש דפרע תוך זמנו ואבעי' לן אי בתר זמניה מהימן לומר פרעתי בגו זמניה מגו דאי בעי אמר פרעתי אחר זמניה. מיגו דאי בעי לומר טענה אחרת גבי עדים לא אמרינן כי ההוא [כתובות י"ח ע"ב] לא שנו אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות אבל אמרו מחמת ממון לא מהני במגו מחמת נפשות. מיגו דהיכא דהטענה לא שכיחא גבי [שם י"ב ע"ב] משארסתני נאנסתי מגו דמוכת עץ אני תחתיך. מיגו לא אמרינן היכא שמשים עצמו רשע דאינו נאמן לומר לא אכלתי מגו דמזיד הייתי [כריתות י"א ע"ב]. מיגו לא אמרינן היכא דאיכא עד שמכחישו כגון [ב"ב ל"ג ע"ב] דחטף נסכא ואיכא עד דחטף וקאמר אין חטפי ודידי חטפי ואלו אמר לא חטפתי נאמן היה להכחיש העד אבל היכא דמודה דחטיף תו ליכא למימר לא חטפתי. מיגו מצינו בדבר שטענתו יותר טובה מן טענת המגו כהאי דכתובות [ט"ו ע"ב] גבי שדה זה משל אביך היתה ולקחתיה ממנו במגו דאי בעי אמר לא היה לעולם משל אביך.
<h2>דף ג.</h2>
וכן נמי לא אמרינן מיגו במקום עד אחד דאין לומר שיהא נאמן במגו דאי בעי טעין נאנסו או דבר אחר היכא שיש עד אחד שמכחיש אותו מיגו אף על פי שאם היה טוען אותו טענה הוה מהימן מ"מ לא מהימן במיגו היכא דיש העזה גדולה כמו דלא אמרינן במודה מקצת שיהא נאמן [במיגו] דכופר הכל וכן נמי משמע גבי רבה בר שרשום פ' חזקת הבתים [ל"ג ע"א] דקאמר לקוחה היא בידי לא מצי אמר דהא נפיק עליה קלא דיתמא היא ולא היה מעיז על כך וכן נמי משמע גבי נסכא דר' אבא [ל"ד ע"א] דאין נאמן למימר דדי חטפי במגו שיכול לומר לא חטפתי לך ואז היה נשבע להכחיש העד משום דלא היה מעיז על כך אע"ג דקאמר פר' המוכר את הבית [ע' ע"א] דנאמן לומר פרעתי במגו דנאנסו אף הפקיד לו בשטר מיהו היכא שהוא (מעיד) [מעיז] בדבריו אם הוא משקר כמו כן יש לנו לומר במיגו שיכול להעיז כגון הני חושלי [ב"ב ל"ו ע"א] דקאמר יכול לטעון עד כדי דמיהן במיגו דיכול לומר לקוחים הם בידי ואעפ"י שהוא העזה מאחר כמו כן בדבריו היה העזה אם היה משקר כגון לפי שהיה טוען שאכלו עד כדי דמיהן ("וטעמים גדולים וסברות גדולות יש לשא ולתן בדברים להבין ולפי ראות עיניהם יש לצדק הדין ויעשו שלא יהיה הדין מרומה ועל זה נאמר [ב"ב מ"א ע"א] כגון זה פתח פיך לאלם").
<h2>דף ו:</h2>
אמרו רבותינו כל תיקו וספיקא דממונא לקולא וכל מקום שאמרו רבותינו המוציא מחבירו עליו הראיה אם קדם חבירו ותפס מחבירו שלא כדין מוציאי' אותו מידו ואפי' אם יש לו משכון לא הוי מוחזק כדאיתא פ"ק דב"מ [ו' ע"ב] על ספק בכורות אם תקפו כהן מוציאין אותו מידו וכן אמר רבה וגם אביי הדר בי' ותפיסה שאדם מוציא שלא בדין לא מהניא אותה תפיסה לאחר למימר המוציא מחבירו עליו הראייה אבל לגבי מגו מהניא כגון אם תפס שלא בעדים כדאיתא פ' חזקת הבתים [ל"ג ע"א] גבי רבה בר שרשום והא דאיכא פ"ק (דב"מ) [דב"ק ט"ו ע"ב] אי תפס לא מפקינן מיניה היינו דוקא במקום שהנתבע היה מחויב בדין אלא לפי שאין דנין דיני קנסות בבבל [ו]בזמן הזה אפי' תפס משום תביעה מפקינן מיניה והא דאיתא אי תפס לא מפקינן מיניה פר"ת לפי שתפס המזיק עצמו ומיירי בנזקי שור תם לפי שאינו משלם אלא מגופו דהלכה כר' עקיבא דאמר יוחלט השור והוא יהיה מיד שלו ואפילו להקדשו לפי שהכתוב זיכה לו כדכתיב [שמות כ"א] והמת יהיה לו כך הוא בפרק המניח [ל"ג ע"א] וגם עובר על לאו [דברים כ"ד] לא תבא אל ביתו.
<h2>דף טו:</h2>
אדם שגנב ומכר והקונה לא ידע שבאו מגנבה ולקחום הבעלים ישלמו מה שקנה משום תקנת השוק ואם ידע הגנבה וקנאם הפסיד מעותיו ויחזיר המקח אבל אותו שמכר יחזיר לו הדמים כי קיימל"ן [ב"מ ט"ו ע"ב] הכיר בה שאינה שלו ולקחה מעות יש לו ולא אמרינן מעות מתנה ואם גנב ופרע לאדם בחובו או בהקפו חייב לשלם כי אדעתא דהכי הלוה לו והוא ילך ויתבע מעותיו והלואתו.
<h2>דף כא:</h2>
אדם שקבל פקדון מן הקטן לא יחזיר לאביו כי שמא מציאה או רוח בא לידו והפקידו ואפי' לו לא יחזיר כי חייב לעשות השבה גמורה אחרי שבא לידו כדא' (פ"ק) [פ"ב] דב"מ [כ"ה ע"ב] לא יטול ואם נטל לא יחזיר אף למקום שנטל ואע"פ שנתן לו הקטן מעות במתנה לא קנאם דידו כיד אביו קטן ואשה אין מקבלים מהם דבר גדול שמא גנבו אבל דבר קטן מקבלים וכל מי שגנב לחבירו הן איש הן אשה הן קטן הן גדול ומכר או נתן לחברו לא עשה ולא כלום דקיי"ל כאביי דאמר [שם כ"א ע"ב] ייאוש שלא מדעת לא הוי ייאוש וההיא דגנב וגזלן מוקי לה [שם כ"ב ע"א] בלסטים מזויין ומתנתו לא הוי מתנה.
מי שמוצא מציאה אפי' (יש) [אין] בה סימן ובא לבעל האבידה לחקור אם עדיין לא נודע לו שאבד חייב להחזיר כדקיי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש אבל דבר שיש בו סימן ומצאה ברוב גוים אינו חייב להחזיר והיינו כששמעו ממנו שנתייאש או אם לא ידעינן שנתייאש יש לנו לומר שנתייאש דהלכה כר' שמעון בן אלעזר ברוב גוים אבל אם לא נתייאש כשמוצאה והרי עומד ומבקש צריך להחזיר אותה בסימנים דבאיסורא אתא לידי' אפילו ברוב גוים.
<h2>דף כד.</h2>
אם נפלה דליקה בעיר ואדם אחד זירז עצמו והציל ובעלי' לא היו יכולים להציל מה שהציל הציל לעצמו וכן בספינה המטורפת בים וכן בשיירא שבאו עלי' לסטים ובא אחד והציל מידם מה שהציל הציל לעצמו וכן הדין ביהודי שתפסו השר שלו והניח מעות בביתו ולא יכול להציל לא הוא ולא שלוחו ולא אנשי ביתו ובא אחר והציל הרי זה שלו דהלכה כר' שמעון בן אלעזר דאמר [ב"מ כ"ד ע"א] המציל מן הארי ומן הדוב ונמר ומזוטו של ים ומשלוליתו של נהר והמוצא מעות במקום שרבים מצוים שם הרי אילו שלו ומיירי דוקא כשהבעלים מתייאשים פי' שיודעים הענין ומתייאשים אבל אם אינם יודעים שבאים לשם הוי יאוש שלא מדעת דלא הוי יאוש וכן פי' בהגוזל בתרא [ב"ק קט"ז ע"ב] היכי דמי אי (דאין) יכולים להציל פשיטא ואפי' אם יכולים להציל ע"י הדחק ואמר האחד אני אציל לעצמי ושמעו בעלי' ולא מיחו הרי אלו שלו אבל אם לא ידעו הבעלים זה הענין א"כ הוי יאוש שלא מדעת דלא הוי יאוש.
מי שמוצא מציאה אפי' (יש) [אין] בה סימן ובא לבעל האבידה לחקור אם עדיין לא נודע לו שאבד חייב להחזיר כדקיי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש אבל דבר שיש בו סימן ומצאה ברוב גוים אינו חייב להחזיר והיינו כששמעו ממנו שנתייאש או אם לא ידעינן שנתייאש יש לנו לומר שנתייאש דהלכה כר' שמעון בן אלעזר ברוב גוים אבל אם לא נתייאש כשמוצאה והרי עומד ומבקש צריך להחזיר אותה בסימנים דבאיסורא אתא לידי' אפילו ברוב גוים.
<h2>דף כד:</h2>
מי שמוצא מציאה אפי' (יש) [אין] בה סימן ובא לבעל האבידה לחקור אם עדיין לא נודע לו שאבד חייב להחזיר כדקיי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש אבל דבר שיש בו סימן ומצאה ברוב גוים אינו חייב להחזיר והיינו כששמעו ממנו שנתייאש או אם לא ידעינן שנתייאש יש לנו לומר שנתייאש דהלכה כר' שמעון בן אלעזר ברוב גוים אבל אם לא נתייאש כשמוצאה והרי עומד ומבקש צריך להחזיר אותה בסימנים דבאיסורא אתא לידי' אפילו ברוב גוים.
<h2>דף כה:</h2>
מי שמוצא מציאה בבית ישראל או בחצרו והוא משתמר חייב להחזיר לו לפי שחצירו קנה לו וה"ה אם קנו בני אדם בביתו סחורה אם הוא רוצה חצירו וביתו קונה לו שלא מדעתו והא דאיתא פרק אלו מציאת [כ"ה ע"ב] אם היה משכירו לאחרים אפי' בתוך הבית הרי אלו שלו מיירי דבעל הבית מצאו וקאמר אפי' מצאו בתוך הבית דיש לנו לומר שהוא של שוכר א"ה קאמר הרי אלו שלו וכן איתא בשואל [ק"ב ע"א] הזבל של בעל הבית ושוכר דעלמא אפי' משתמר בפרשי אינשי מיניה והוי משתמר.
<h2>דף כו:</h2>
המוצא מציאת חברו טרם שידע אותו שנאבדו ממנו חייב להחזיר אפילו אין בו סימן כיון דעדיין לא נתייאש ומוזהר על [דברים כ"ב] לא תוכל להתעלם ואע"פ שנתייאש אח"כ בשעה שלקחה נצטוה עליה משום [שם] השב תשיבם לו.
<h2>דף כח:</h2>
[על הגליון] מי שהביא עדים להעיד זכותו דטענו ואמרו חובתו בדבר שנוכל לתלות תולין ולא אמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אשר"י פרק אלו מציאות.
<h2>דף כט:</h2>
אדם שהניח מעות אצל חבירו ולא א"ל להרויח בהם אסור להרויח מהם ואפילו ייחד לו משכון כי לא נתן לו רשות להשתמש כי ההיא דפ' אילו מציאות [כ"ט ע"ב] דקאמר ביד רחבה הוו זוזי דיתמי ושאלן להשתמש בהם ומסיק דלא התירו במעות אבדה הואיל ולא טרח בהו ופשיטא שהיה רוצה להתחייב באונסי' ואע"פ שהלכה כר' טרפון היינו דוקא בדמי אבדה הואיל וטרח בהו לעובדה ולשמרה ומ"מ אם עבר ונשתמש לא ישלם הריוח לפי דהוי כמו [ב"ק כ' ע"ב] הדר בחצר חברו שלא ברשותו ואע"ג דפלוגתא היא ולא איפסיק מ"מ ספיקא דרבנן הוא ואזלינן לקולא.
<h2>דף לו.</h2>
ושומר שמסר לאשתו ובניו גדולים ושמרו כראוי פטור דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד וה"ה לאמו אם היא בביתו אבל אם אינה בביתו הרי היא כאחר ואין למסור לה הפקדון וכן בניו ובני ביתו שנשאו לחוץ והטעם לפי שהוא מכיר בניו ובני ביתו אדעת כן הוא מפקיד שיתן להם לשמור ונראה דאם בניו ובני ביתו פשעו בפקדון שהוא חייב ואם לא אמ' להם שהוא פקדון ולא שמרו אותו כראוי חייב לשלם בזמן הזה לפי דלא שייך לומר דלא אמ' דלא דידי' נינהו כ"ש דמזהרי בהו לפי שאין רגילות עתה לטמון בקרקע אם אינם פקדון לפי שבעל הבית בזמן הזה כשולחני וצריך למעות אבל התם מיירי בבעל הבית שהיה דרכו לטמון בקרקע מעותיו בשביל הגנבים ולכך קאמ' כ"ש דטפי מזדהרא בהו וא"כ אמאי אין האם חייבת לבן לפי דמ"מ שומר הפקדון (והוי) [והוא] פטור לגבי המפקיד והוי כמו מתנית' דהמפקיד [ל"ה ע"ב] השואל משלם לשוכר וכן נמי אולי האם חייבת לבן לפי שדרך שלו היה להטמין מעותיו בקרקע.
<h2>דף מב.</h2>
ומאד יש לדעת ולהבין ולדין בדין פשיעה ואונס כמו שאמרו רבותינו כספים [מ"ב ע"א] אין להם שמירה אלא בקרקע היינו לענין אש אבל לענין גנבי דבני מתי' הוא במקום אחר וא"כ הוי תחלתו פשיעה וסופו אונס דהיינו לגבי גנבי ונר' דפטורים דהיינו דקאמ' כספים אין להם שמירה כו' היינו לגבי נורא והא דאיכא לגבי ההיא סבתא [שם ע"ב] דלא אמר לזה דלא דיד' נינהו נר' דלא היו נשמרים מן הגנבים וזו היא דקאמ' כ"ש דכי א"ל דידי נינהו כלומ' שהיתה שומרת אותם יותר מגנבים אבל היא לא תשלם אותם אולי לא היה חושש על הפקדון מאחר ששמרה ואולי אמן לא תשלם וכן נמי כשאדם מסופק אם הוא אונס או פשיעה יש לשלם מחצה וכן איתא פר' האומנים [פ"ג ע"א] דדרי אגרא ואיתבר משלם פלגא מ"ט דנפיש לחד וזוטר לתרי קרוב לאונס וקרוב לפשיעה משלם מחצה.
<h2>דף מב:</h2>
ושומר שמסר לאשתו ובניו גדולים ושמרו כראוי פטור דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד וה"ה לאמו אם היא בביתו אבל אם אינה בביתו הרי היא כאחר ואין למסור לה הפקדון וכן בניו ובני ביתו שנשאו לחוץ והטעם לפי שהוא מכיר בניו ובני ביתו אדעת כן הוא מפקיד שיתן להם לשמור ונראה דאם בניו ובני ביתו פשעו בפקדון שהוא חייב ואם לא אמ' להם שהוא פקדון ולא שמרו אותו כראוי חייב לשלם בזמן הזה לפי דלא שייך לומר דלא אמ' דלא דידי' נינהו כ"ש דמזהרי בהו לפי שאין רגילות עתה לטמון בקרקע אם אינם פקדון לפי שבעל הבית בזמן הזה כשולחני וצריך למעות אבל התם מיירי בבעל הבית שהיה דרכו לטמון בקרקע מעותיו בשביל הגנבים ולכך קאמ' כ"ש דטפי מזדהרא בהו וא"כ אמאי אין האם חייבת לבן לפי דמ"מ שומר הפקדון (והוי) [והוא] פטור לגבי המפקיד והוי כמו מתנית' דהמפקיד [ל"ה ע"ב] השואל משלם לשוכר וכן נמי אולי האם חייבת לבן לפי שדרך שלו היה להטמין מעותיו בקרקע.
<h2>דף סו:</h2>
דין למכור משכונו לאחר ל' יום אחד שיש לו משכונו של חברו בידו יכול להודיע לו אמכרנו או תפרע כיון שנגמר זמן ההלואה וסתם זמן הלואה ל' יום ואחר ל' יום יכול למוכרו דקיי"ל [ב"ק כ"ז ע"ב] עביד איניש דינא לנפשי היכא דאיכא פסידא כגון הכא דאפסיד ריוח מעותיו וכן משמע גבי רבה בר משרשיה דקאמר כבשנא לשטר משכנתא ואכילנא כשיעור זוזי והא דאיתא באיזהו נשך [ס"ו ע"ב] אם לא פרעתיך לזמן פלוני גבי מהאי חמרא ומסיק (מהאי) [בהאי] ואסמכתא לא קניא מיירי דלא מסר היין וא"נ דמסר היין בידו אולי מיירי שאומר שאותו היה רוצה לפרע מחובו לאח"כ והוא רוצה שיהיה היין שלו וכן נראה שאם אינו מוצא למוכרו שיכול למשכנו ברבית ובלבד שיודיענו שמשכנו מאחר שיכול לפדותו ואין לו עליו תרעומת אלא מרבית של שבוע ראשון שהודיעו שמשכונו מאחר שיוכל לפדותו.
<h2>דף סט:</h2>
ומתנה שומר חנם להיות כשואל וחייב באונסי' כשואל ואפי' בלא קנין כדאמ' בפרק השוכר הפועלים [צ"ד ע"א] בההיא הנאה דקא מהימן לי גמר ומשעבד נפשיה והא דאמר פרק איזהו נשך [ס"ט ע"ב] אסור לו לאדם לאמר כל המעות יהיו באחריותך וחצי השכר שלי דאי אגרא לא פגרא ואי פגרא לא אגרא היינו לפי שמקבל עליו כל האחריות והם כמי שהם שלו וא"כ הוא נותן לו רבית אבל שומר שכר שקיבל עליו כל האחריות אע"פ שקבל כל שכרו אין כאן רבית דהוי שכר ביטול בהמתו.
<h2>דף ע.</h2>
אדם שיש לו מעות בפקדון ואינו רוצה לפורעם וביטל אותו מן הריוח אינו חייב לשלם לו את הביטול דהוי כמו גרמא בנזקין אבל (עם) [אם] עשה סחורה בהם והרויח בהם חייב לשלם לו את הריוח וכן איתא בירושלמי [ב"מ פ"ה ה"ג] המבטל כיס חבירו אין לו עליו אלא תרעומת ואם יש עדים שעשה סחורה בהם חייב לשלם את הריוח וכמו כן חייב אם אינו רוצה לשבע שלא הרויח בהם ודוקא כשהוא תובע לו מעותיו והוא מעכבם ובטלם אבל אדם שהניח מעות אצל חברו והלך הוא למדינת הים אינו חייב לשלם לו את הריוח דהוי כמו [ב"ק כ' ע"ב] זה נהנה וזה אינו חסר דפטור וכן אמר רב נחמן בפרק איזהו נשך [ס"ד ע"ב] אפילו כשיבטל לו מעותיו נר' שיש לו לתת שכר טורחו מאחר שזה שואל מעותיו וכן משמע נמי [ב"ב קמ"ד ע"א] גבי רב ספרא דעביד עסקא בזוזי ומסיק לא שבק (גרמיה) [גירסיה] וטרח לאחריני הא לאו הכי יש לו לשלם שכר טרחו אבל אם באו לידו מעות חבירו וחבירו אינו יודע שבאו לידו נר' דיכול להרויח מהם ובלבד שלא יקבל עליו כל האחריות ויהיה לוה אותם עבורו וכן נמי אמרי' גבי מעות של צדקה [ערכין ו' ע"א] עד שלא באו ליד גבאי מותר לשנותן ומותר להלוותן וכמו כן יכול ללוות אילו המעות אבל אין יכול לקבלם לחצי שכר בלא רשותו דא"כ יהיה אותו האיש קרוב לשכר ורחוק להפסד מאחר שכל אחריות המעות על זה כי דין כל מחצית שכר הוי פלגא מלוה ופלגא פקדון וזה אינו יכול לעשות בלא רשותו.
<h2>דף עג:</h2>
אדם שיש לו מעות בפקדון ואינו רוצה לפורעם וביטל אותו מן הריוח אינו חייב לשלם לו את הביטול דהוי כמו גרמא בנזקין אבל (עם) [אם] עשה סחורה בהם והרויח בהם חייב לשלם לו את הריוח וכן איתא בירושלמי [ב"מ פ"ה ה"ג] המבטל כיס חבירו אין לו עליו אלא תרעומת ואם יש עדים שעשה סחורה בהם חייב לשלם את הריוח וכמו כן חייב אם אינו רוצה לשבע שלא הרויח בהם ודוקא כשהוא תובע לו מעותיו והוא מעכבם ובטלם אבל אדם שהניח מעות אצל חברו והלך הוא למדינת הים אינו חייב לשלם לו את הריוח דהוי כמו [ב"ק כ' ע"ב] זה נהנה וזה אינו חסר דפטור וכן אמר רב נחמן בפרק איזהו נשך [ס"ד ע"ב] אפילו כשיבטל לו מעותיו נר' שיש לו לתת שכר טורחו מאחר שזה שואל מעותיו וכן משמע נמי [ב"ב קמ"ד ע"א] גבי רב ספרא דעביד עסקא בזוזי ומסיק לא שבק (גרמיה) [גירסיה] וטרח לאחריני הא לאו הכי יש לו לשלם שכר טרחו אבל אם באו לידו מעות חבירו וחבירו אינו יודע שבאו לידו נר' דיכול להרויח מהם ובלבד שלא יקבל עליו כל האחריות ויהיה לוה אותם עבורו וכן נמי אמרי' גבי מעות של צדקה [ערכין ו' ע"א] עד שלא באו ליד גבאי מותר לשנותן ומותר להלוותן וכמו כן יכול ללוות אילו המעות אבל אין יכול לקבלם לחצי שכר בלא רשותו דא"כ יהיה אותו האיש קרוב לשכר ורחוק להפסד מאחר שכל אחריות המעות על זה כי דין כל מחצית שכר הוי פלגא מלוה ופלגא פקדון וזה אינו יכול לעשות בלא רשותו.
<h2>דף עו.</h2>
דין אם הפקיד אדם פקדון לאשת חברו ופשעה בו אין הבעל חייב לשלם הפקדון אבל אם עדיין הפקדון בידה חייבת לשלם ואי אפשר הבעל לומר אי אפשי שתתבזה אשתי בב"ד כי משום אי אפשי לא יאבד זה פקדונו ויש לדון (על) [עם] הבעל על שכנגדה כמו היה בידו אמנם אם פשעה בשמירתה פטור הבעל מלשלם אבל אם (הוציאו) [הוציאה] אותו פשיטא שהוא חייב לשלם מאחר שידע בו (כשהוציאו) [כשהוציאה] וכן אם שכרה מלמד או סופר פשיטא דחייב לשלם אפי' לא שכרו יש לו לשלם מה שנהנה דכך אמרינן [ע"ו ע"א] השוכר חברו לעשות בשלו ועשה בשל חברו יש לו לשלם כל שכרו וחוזר וגובה מחבירו כל מה (שהנחהו) [שההנהו] הפועל ועוד יש לנו לומר מימר אמרה קמי' בעלה ונוח ליה וכן אמרינן בפרק הזהב [מ"ט ע"א] על מעשה דבר יוחנן בן מתיא דקאמר מאחר שהחל במלאכה מימר אמר' קמי' דאבוה וניחה ליה.
<h2>דף פא:</h2>
[על הגליון] מיגו במקום עדים לא אמרינן כי ההיא [ב"מ פ"א ע"ב] זיל בארחא דנרש דליכא מיא ולא תזיל בארחא דנהר פקוד דאיכא מיא עד בארחא נהר פקוד אזלי דליכא מיא דלא מהימן במגו דאי בעי באורחא דנרש אזלי דהוי מיגו במקום עדים. מיגו מממון לממון לא אמרי' כי ההיא [שם ב' ע"א] זה אומר כלה שלי וזה אומר חציה שלי לא מהימן במגו כלה שלי דהוי מממון לממון וההיא [שם ג' ע"א] דמודה במקצת הטענה ישבע להמניה במיגו דאי בעי כפר הכל וההוא מיגו הוי להציל. מיגו להוציא לא אמרינן דמקש' [ב"ב ל"ב ע"ב] במאי גבי שטרא חספא בעלמא הוא וליהמניה דאמר שטר מעלי' ומצינו מגו בברי ושמא [כתובות י"ב ע"ב] משארסתני נאנסתי דגובה כתובתה. מיגו דאי בעי שתיק גבי [שם י"ח ע"ב] כתב ידינו אבל אנוסי' היינו דמהימני' מגו דאי בעי שתיק ואפי' גבי עדים. מגו במקום חזקה מבעי' לן גבי [ב"ב ה' ע"ב] לא עביד אינש דפרע תוך זמנו ואבעי' לן אי בתר זמניה מהימן לומר פרעתי בגו זמניה מגו דאי בעי אמר פרעתי אחר זמניה. מיגו דאי בעי לומר טענה אחרת גבי עדים לא אמרינן כי ההוא [כתובות י"ח ע"ב] לא שנו אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות אבל אמרו מחמת ממון לא מהני במגו מחמת נפשות. מיגו דהיכא דהטענה לא שכיחא גבי [שם י"ב ע"ב] משארסתני נאנסתי מגו דמוכת עץ אני תחתיך. מיגו לא אמרינן היכא שמשים עצמו רשע דאינו נאמן לומר לא אכלתי מגו דמזיד הייתי [כריתות י"א ע"ב]. מיגו לא אמרינן היכא דאיכא עד שמכחישו כגון [ב"ב ל"ג ע"ב] דחטף נסכא ואיכא עד דחטף וקאמר אין חטפי ודידי חטפי ואלו אמר לא חטפתי נאמן היה להכחיש העד אבל היכא דמודה דחטיף תו ליכא למימר לא חטפתי. מיגו מצינו בדבר שטענתו יותר טובה מן טענת המגו כהאי דכתובות [ט"ו ע"ב] גבי שדה זה משל אביך היתה ולקחתיה ממנו במגו דאי בעי אמר לא היה לעולם משל אביך.
<h2>דף פב.</h2>
דין המלוה על המשכון דינו כשומר שכר דכן קיי"ל וחייב עליו בגניבה ואבדה לא שנא הלוהו מעות ולא שנא הלוהו פירות על המשכון ולא שנא הלוהו משכנו בשעת הלואתו ולא"ש משכון שלא בשעת הלואתו ופטור אם אבד באונס וחייב לשלם לו (חובה) [חובו] אע"פ שאבד המשכון ואם אבד אותו בפשיעה אבד מה שכנגד המשכון והשאר ישלם דאין הלכה כשמואל דאומר אבד קתא (גמדלא) [דמגלא] אבד אלפא זוזי.
דין למכור משכונו לאחר ל' יום אחד שיש לו משכונו של חברו בידו יכול להודיע לו אמכרנו או תפרע כיון שנגמר זמן ההלואה וסתם זמן הלואה ל' יום ואחר ל' יום יכול למוכרו דקיי"ל [ב"ק כ"ז ע"ב] עביד איניש דינא לנפשי היכא דאיכא פסידא כגון הכא דאפסיד ריוח מעותיו וכן משמע גבי רבה בר משרשיה דקאמר כבשנא לשטר משכנתא ואכילנא כשיעור זוזי והא דאיתא באיזהו נשך [ס"ו ע"ב] אם לא פרעתיך לזמן פלוני גבי מהאי חמרא ומסיק (מהאי) [בהאי] ואסמכתא לא קניא מיירי דלא מסר היין וא"נ דמסר היין בידו אולי מיירי שאומר שאותו היה רוצה לפרע מחובו לאח"כ והוא רוצה שיהיה היין שלו וכן נראה שאם אינו מוצא למוכרו שיכול למשכנו ברבית ובלבד שיודיענו שמשכנו מאחר שיכול לפדותו ואין לו עליו תרעומת אלא מרבית של שבוע ראשון שהודיעו שמשכונו מאחר שיוכל לפדותו.
<h2>דף פג.</h2>
ומאד יש לדעת ולהבין ולדין בדין פשיעה ואונס כמו שאמרו רבותינו כספים [מ"ב ע"א] אין להם שמירה אלא בקרקע היינו לענין אש אבל לענין גנבי דבני מתי' הוא במקום אחר וא"כ הוי תחלתו פשיעה וסופו אונס דהיינו לגבי גנבי ונר' דפטורים דהיינו דקאמ' כספים אין להם שמירה כו' היינו לגבי נורא והא דאיכא לגבי ההיא סבתא [שם ע"ב] דלא אמר לזה דלא דיד' נינהו נר' דלא היו נשמרים מן הגנבים וזו היא דקאמ' כ"ש דכי א"ל דידי נינהו כלומ' שהיתה שומרת אותם יותר מגנבים אבל היא לא תשלם אותם אולי לא היה חושש על הפקדון מאחר ששמרה ואולי אמן לא תשלם וכן נמי כשאדם מסופק אם הוא אונס או פשיעה יש לשלם מחצה וכן איתא פר' האומנים [פ"ג ע"א] דדרי אגרא ואיתבר משלם פלגא מ"ט דנפיש לחד וזוטר לתרי קרוב לאונס וקרוב לפשיעה משלם מחצה.
<h2>דף צג.</h2>
דיני שומרים שומר חנם פטר מגנבה ואבדה ואונסין וחייב על הפשיעה ושומר שכר חייב בגנבה ואבדה ופטור מאונסים ושואל חייב אף באונסים ופטור אם מתה מחמת מלאכה וה"ה אם שואל כלי ונשבר מחמת מלאכה אם בעליו עמו שהוא עסוק בשעת השאילה ונאנסו מידו פטור מאונסין וה"ה לפשיעה כיון דלא מיפשוט אם פשיעה בבעלים פטור או לא ספק ממונא לקולא וה"ה לארבעה שומרים שפטורים אם המפקיד עמם במלאכתם וא"כ סופר ומלמד לעולם הן עסוקים במלאכת בעליהן והבעלים עמהם ופטורים מכל שמירה שלהם אם הפקידו שום דבר בידם.
ומאד יש לדעת ולהבין ולדין בדין פשיעה ואונס כמו שאמרו רבותינו כספים [מ"ב ע"א] אין להם שמירה אלא בקרקע היינו לענין אש אבל לענין גנבי דבני מתי' הוא במקום אחר וא"כ הוי תחלתו פשיעה וסופו אונס דהיינו לגבי גנבי ונר' דפטורים דהיינו דקאמ' כספים אין להם שמירה כו' היינו לגבי נורא והא דאיכא לגבי ההיא סבתא [שם ע"ב] דלא אמר לזה דלא דיד' נינהו נר' דלא היו נשמרים מן הגנבים וזו היא דקאמ' כ"ש דכי א"ל דידי נינהו כלומ' שהיתה שומרת אותם יותר מגנבים אבל היא לא תשלם אותם אולי לא היה חושש על הפקדון מאחר ששמרה ואולי אמן לא תשלם וכן נמי כשאדם מסופק אם הוא אונס או פשיעה יש לשלם מחצה וכן איתא פר' האומנים [פ"ג ע"א] דדרי אגרא ואיתבר משלם פלגא מ"ט דנפיש לחד וזוטר לתרי קרוב לאונס וקרוב לפשיעה משלם מחצה.
ושוכר יש לו דין דשומר חנם לפי דהוי פלוגתא ולא איפשוט ואזלינן בספק ממונא לקולא.
<h2>דף צד.</h2>
ומתנה שומר חנם להיות כשואל וחייב באונסי' כשואל ואפי' בלא קנין כדאמ' בפרק השוכר הפועלים [צ"ד ע"א] בההיא הנאה דקא מהימן לי גמר ומשעבד נפשיה והא דאמר פרק איזהו נשך [ס"ט ע"ב] אסור לו לאדם לאמר כל המעות יהיו באחריותך וחצי השכר שלי דאי אגרא לא פגרא ואי פגרא לא אגרא היינו לפי שמקבל עליו כל האחריות והם כמי שהם שלו וא"כ הוא נותן לו רבית אבל שומר שכר שקיבל עליו כל האחריות אע"פ שקבל כל שכרו אין כאן רבית דהוי שכר ביטול בהמתו.
<h2>דף צה.</h2>
דיני שומרים שומר חנם פטר מגנבה ואבדה ואונסין וחייב על הפשיעה ושומר שכר חייב בגנבה ואבדה ופטור מאונסים ושואל חייב אף באונסים ופטור אם מתה מחמת מלאכה וה"ה אם שואל כלי ונשבר מחמת מלאכה אם בעליו עמו שהוא עסוק בשעת השאילה ונאנסו מידו פטור מאונסין וה"ה לפשיעה כיון דלא מיפשוט אם פשיעה בבעלים פטור או לא ספק ממונא לקולא וה"ה לארבעה שומרים שפטורים אם המפקיד עמם במלאכתם וא"כ סופר ומלמד לעולם הן עסוקים במלאכת בעליהן והבעלים עמהם ופטורים מכל שמירה שלהם אם הפקידו שום דבר בידם.
ונר' דפשיעה בבעלים פטור לפי דלא איפשטא וספק דממונא לקולא ויש לנו לומר דרבינא מיקל מאחר שהוא מיקל בכל התלמוד בפלוגתא דרב אחא והלכה כמותו לקולא [פסחים ע"ד ע"ב] יש לנו לומר שהוא מיקל כמו כן הכי לכך לא חש התלמוד לפ' מי הוא דקאמ' פשיעה בבעלים פטור וסתמ' כשאר פלוגתייהו (דאסירא) [דאיסורא] ולכך סתמא רב אשי ועוד דכל ספק ממונא לקולא.
<h2>דף צו:</h2>
דין אם הפקיד אדם פקדון לאשת חברו ופשעה בו אין הבעל חייב לשלם הפקדון אבל אם עדיין הפקדון בידה חייבת לשלם ואי אפשר הבעל לומר אי אפשי שתתבזה אשתי בב"ד כי משום אי אפשי לא יאבד זה פקדונו ויש לדון (על) [עם] הבעל על שכנגדה כמו היה בידו אמנם אם פשעה בשמירתה פטור הבעל מלשלם אבל אם (הוציאו) [הוציאה] אותו פשיטא שהוא חייב לשלם מאחר שידע בו (כשהוציאו) [כשהוציאה] וכן אם שכרה מלמד או סופר פשיטא דחייב לשלם אפי' לא שכרו יש לו לשלם מה שנהנה דכך אמרינן [ע"ו ע"א] השוכר חברו לעשות בשלו ועשה בשל חברו יש לו לשלם כל שכרו וחוזר וגובה מחבירו כל מה (שהנחהו) [שההנהו] הפועל ועוד יש לנו לומר מימר אמרה קמי' בעלה ונוח ליה וכן אמרינן בפרק הזהב [מ"ט ע"א] על מעשה דבר יוחנן בן מתיא דקאמר מאחר שהחל במלאכה מימר אמר' קמי' דאבוה וניחה ליה.
<h2>דף צז:</h2>
אדם התובע ממון לחברו ואמר איני יודע אם אני חייב לך פטור ומ"מ ישבע שאינו יודע אם הוא לו חייב אבל אם אמר וודאי לויתי ממך אבל איני יודע אם החזרתיך אם לאו חייב לשלם מאחר שזה טוען ברי וזה טוען שמא דברי ושמא ברי עדיף כי אף אותו שמא גרוע הוא שהיה לו לידע אם החזירם אם לאו וכן נמי גבי פקדון אם אמר איני יודע אם הפקדת אצלי אם לאו פטור וכן נמי גבי גזלן אם אמר איני יודע אם גזלתיך אם לאו פטור אך אמר איני יודע אם החזרתיך אם לאו חייב לשלם מטעם דפ'.
<h2>דף צח.</h2>
האומר לחבירו מנה אתה חייב לי והוא אומר בחמשים ידענא ובחמשים לא ידענא חייב לשלם דהוי מחויב שבועה ואינו יכול לשבע ומשלם נר' דלא אמרינן באדם שיהא נאמן לומר לא היו דברים מעולם או טענה אחרת במיגו פרעתי בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים כי אינו חפץ לטעון אות' טענה שיהא ירא שמא יבואו ויכחישוהו וגם אינו נאמן לומר פרעתי בפני פלוני ופלוני ומתו דנראה כשקר והוא מעיז פניו לומר זה אבל לא שייך העזה לומר שהלכו למדינת הים כי ירא שמא יבואו וכמו כן גבי יתומים לא טענינן להו שמא פרע אביהם בפני עדים ומתו או הלכו להם למ"ה דמילתא דלא שכיחא לא טענינן ליה בשביל היתומים וכן משמע פרק חזקת הבתים [מ"ה ע"ב] דאמר' קסבר המפקיד לחבירו בעדים צריך לפורעו בעדים ואז לא שייך שום מגו והא דאמר' לעיל מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע ומשלם היינו דווקא בשבועת דאורייתא וכן משמע פרק חזקת הבתים [ל"ד ע"א] גבי נסכא דר' אבא דקאמר התם דאיכא לדמויי דר' אבא לחד סהדא אתרתין שנין מפירי אבל לא אמר' לגבי ארעא כגון שהוא אומר הקרקע הזה לקחתיה ממך ואין לי עדי חזקה והאחר מביא עד אחד שהקרקע שלו וזה אינו יכול לשבע להכחיש העד דהוא מודה שהיתה שלו והוי מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע והיינו לפי דאין מחוייב שבועה כ"א מדרבנן דאין נשבעים על הקרקעות ובמחוייב שבועה דרבנן ואינו יכול לשבע לא אמרינן דמשלם ובכל הדברים שאין נשבעים עליהן כגון קרקעות עבדים שטרות והיינו שבועה דאורייתא כגון שהודה במקצת או אם יש לו עד אחד אבל על אלו שבועה דרבנן נשבעים כדמשמע פ' הכותב [פ"ז ע"ב] גבי עד אחד מעיד שהוא פרוע ונפקא מינה גבי חשוד על השבועה ולגבי מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע וגם לגבי מיפך שבועה אם הוא אינו רוצה לשבע יכול הוא לומר ישבע שכנגדו ויטול.
<h2>דף צט:</h2>
ואין משתכרים בשל עניים ושל הקדש כדאיתא פר' בתרא דכתובות [ק"ו ע"ב] ואפי' היה הרוח לעניים כדמפרש לשם דלמא אתי עניא ודין עניים והקדש שוים ואין בין זה לזה כלום ששתיהם של גבוה הם אבל פשיטא אם הרויח בהם כי הרוח והשכר לעניים דיד עניים אנן והקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי ואמנם יכול לקחת מהם שכר טרחו אם הרויח בהם כיון דממון שאין לו תובעים הוא ואם מנהג בני העיר לתתם לחצי שכר יקבלם לחצי שכר ובכל דבר שאדם מרויח בשל חברו אין אומרים באומד כל מה שיכול להרויח אילו היו בידו אלא מגבין שכר טורחו ואומדין כמה עולה לו שגם בעל המעות היה צריך להטריח בהם וכן בכל כדאיתא פ' שואל [ב"מ צ"ט ע"ב] גבי תבר חביתא לחנואה ומנכי ליה שכר טורחיה ודמי כדזבנתיה.
<h2>דף קב.</h2>
מי שמוצא מציאה בבית ישראל או בחצרו והוא משתמר חייב להחזיר לו לפי שחצירו קנה לו וה"ה אם קנו בני אדם בביתו סחורה אם הוא רוצה חצירו וביתו קונה לו שלא מדעתו והא דאיתא פרק אלו מציאת [כ"ה ע"ב] אם היה משכירו לאחרים אפי' בתוך הבית הרי אלו שלו מיירי דבעל הבית מצאו וקאמר אפי' מצאו בתוך הבית דיש לנו לומר שהוא של שוכר א"ה קאמר הרי אלו שלו וכן איתא בשואל [ק"ב ע"א] הזבל של בעל הבית ושוכר דעלמא אפי' משתמר בפרשי אינשי מיניה והוי משתמר.
<h2>דף קיג.</h2>
[על הגליון] וששאלת נמי אי עביד אינש דינא לנפשי' דע כי רבותינו שב[ש]פיר"א רצו לומר שמי שנתחייב לחברו יכול להענישו ולעשות דין לעצמו וכתבתי להם לא תתלו בוקי סריקי (דרב) [ברב] נחמן שא"כ עשיתם רב נחמן טועה בדבר משנה דתני' פרק המקבל [קי"ג ע"א] המלוה את חבירו לא ימשכננו ואפי' שליח ב"ד אנתח נתוחי ותו לא ואפילו מקרא נמי לא קרא דכתיב [דברים כ"ד] בחוץ תעמוד אלא נ"ל דלא שייך עביד אינשא דינא לנפשי' אלא בחפץ (המסדר) [המבורר] שהוא שלו וכי האי גונא כל הני דפ' המניח [כ"ז ע"ב] שבכל מקום שאדם שהחפץ שלו יקיימנו אבל לא יוכל למשכנו בדבר אחר בשביל חובו אלא בשליח ב"ד והודו לדברו ת' מב"ב.
<h2>דף קטו.</h2>
ואדם יכול לכנס בביתו של ערב שנ' [משלי כ'] לקח בגדו כי ערב זר ומ"מ לגבי ערב לא מהניא תפיסה שלו לעשותו מוחזק.
<h2>דף קטז.</h2>
[על הגליון] שמעתי דין ממו' הר"ר יעקב ב' שלמה זצ"ל והיה ספק עמו בדין שתפס הר' אברהם ספר הר' יוסף עבור תביעה ישנה והצרכנו להחזיר לו הספר מכח תקנת הקהלות שאין לעכב ספרים עבור שום תביעה ופסק שאין צריך להחזירו ואע"פ שמוזהר ועומד להחזירו מ"מ לא יפסיד המגו ויטעון עליו משכנתא כאלו הוא בידו. וראייתו מסוף פרק המקבל ההוא דחבל מחברי' סכינא דאצרפתא וא"ל אביי זיל מהדר לי' ותא קום עליו בדינא פרש"י תבעיהו לדין אם יודה או אם יש לך עדים [י]שלם ואם לא [י]שבע רבא אמר לא צריך למקים עלי' בדינא כי אע"פ שמצוה להחזירו מפני שאסור לחבול דברים שעושין בהם אוכל נפש ומ"מ יכול לטעון עד כדי דמיהן ולא יפסיד המגו שלו דאי בעי למימר לקוח הוא בידי מכאן ראיה לדיננו שהחרם של עכוב אינו חמור יותר מלאו דלא תחבול והנה מצאתי שמו' הר"ר יוסף נתרעם עליו בדין זה והשיב לו מו' הת' נפלאתי עליך שבאת לחלוק על ר"ת שהיתה קבלה בידו מאביו וקבלת ר' שמואל אחיו וקבלת רבינו שלמה זקנינו שבאת לסתור דבריו בסברות מצאתי.
אדם התובע לחבירו פקדון והוא אמר חייב לי מצד אחר נאמן במיגו שיכול לומר החזרתיו לך או לקוחה היא בידי ויכול לטעון כדי דמיהן כגון [ב"ב ל"ו ע"א] הנהו עזי דאכלי חושלי וגבי [שם מ"ו ע"א] דרמאי דפומבדיתא דקאמר שפיר קא"ל ראה תניא ומאחר שלא ראה נאמן במיגו כמו שהוא אומר שהוא חייב לו מצד אחר ורשב"ם פירש לשם דאיירי באומן והטעם לפי דאי מיירי באחר היה יכול לטעון לקוחה היא בידי וגם היה נאמן במה שהיה שואלו במגו ומה שאמר ראה תניא תוכל לפרש אפי' באחר ומ"מ אם הוא מראה לו לא היה יכול לטעון לקוחה מאחר שכבר אמר כששאלו לא היו דברים מעולם אבל אם הפקיד בידו בעדים או שראוהו בביתו אז אינו נאמן במיגו דלקוחה היא בידי דהוי כמו דברים העשוים להשאיל ולהשכיר ואינו נאמן לומר לקוחה היא בידי ואפי' יש מיגו והחזרתיו לך או להד"מ דהא איתותב בפ' חזקת הבתים [שם] כ"פ רבינו הרב ר' חיים דמאחר (שהקפידו) [שהפקידו] בעדים הוי כמו דברים העשוים להשאיל ולהשכיר וכן נמי משמע הת' דפריך אי איכא עדים אמאי יש לו חזקה ונר' דמיירי דוקא כשראה הפקדון בביתו אבל לא ראה (אינו) נאמן במיגו דהחזרתיו לך אבל במיגו דלקוחה היא בידי לא מהני ור"מ פי' דאפילו הפקיד בעדים וראה יש מיגו דלקוחה היא בידי ומביא ראיה ממשכנת' דסורא [שם ל"ה ע"ב] אי כבישנא לשטר משכנתא וקבעינא ליה לימחויי ואם לא מיחה יכול לומר לקוחה היא בידי ואע"פ שבאו לידו בתורת משכנתא ויש לדחות דהתם לפי שמאחר שהיה יכול להוציאה בדיינין לאחר דמשלם שני משכנתא א"כ אמאי שתיק לכך יש לומר דיכול לומר לקוחה בידי אבל המפקיד חברו דיכול לעכבם ולהצניעם בידו אין חזקה ודמי לדברים דאין להם חזקה.
<h2>דף קטז:</h2>
האומר לחבירו מנה אתה חייב לי והוא אומר בחמשים ידענא ובחמשים לא ידענא חייב לשלם דהוי מחויב שבועה ואינו יכול לשבע ומשלם נר' דלא אמרינן באדם שיהא נאמן לומר לא היו דברים מעולם או טענה אחרת במיגו פרעתי בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים כי אינו חפץ לטעון אות' טענה שיהא ירא שמא יבואו ויכחישוהו וגם אינו נאמן לומר פרעתי בפני פלוני ופלוני ומתו דנראה כשקר והוא מעיז פניו לומר זה אבל לא שייך העזה לומר שהלכו למדינת הים כי ירא שמא יבואו וכמו כן גבי יתומים לא טענינן להו שמא פרע אביהם בפני עדים ומתו או הלכו להם למ"ה דמילתא דלא שכיחא לא טענינן ליה בשביל היתומים וכן משמע פרק חזקת הבתים [מ"ה ע"ב] דאמר' קסבר המפקיד לחבירו בעדים צריך לפורעו בעדים ואז לא שייך שום מגו והא דאמר' לעיל מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע ומשלם היינו דווקא בשבועת דאורייתא וכן משמע פרק חזקת הבתים [ל"ד ע"א] גבי נסכא דר' אבא דקאמר התם דאיכא לדמויי דר' אבא לחד סהדא אתרתין שנין מפירי אבל לא אמר' לגבי ארעא כגון שהוא אומר הקרקע הזה לקחתיה ממך ואין לי עדי חזקה והאחר מביא עד אחד שהקרקע שלו וזה אינו יכול לשבע להכחיש העד דהוא מודה שהיתה שלו והוי מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע והיינו לפי דאין מחוייב שבועה כ"א מדרבנן דאין נשבעים על הקרקעות ובמחוייב שבועה דרבנן ואינו יכול לשבע לא אמרינן דמשלם ובכל הדברים שאין נשבעים עליהן כגון קרקעות עבדים שטרות והיינו שבועה דאורייתא כגון שהודה במקצת או אם יש לו עד אחד אבל על אלו שבועה דרבנן נשבעים כדמשמע פ' הכותב [פ"ז ע"ב] גבי עד אחד מעיד שהוא פרוע ונפקא מינה גבי חשוד על השבועה ולגבי מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע וגם לגבי מיפך שבועה אם הוא אינו רוצה לשבע יכול הוא לומר ישבע שכנגדו ויטול.
